משמורת והסדרי ראייה
הורים אשר בוחרים להגיע להסכם גירושין, יקבעו בעצמם אצל מי תהיה המשמורת של הילדים עד הגיעם לגיל 18, ויגבשו את הסדרי הראייה- היינו חלוקת זמני השהות של הילדים אצל כל אחד מההורים וזאת לאחר שבחנו היטב את יכולותיהם ואת טובתם של הילדים. במקרים בהם אין הסכמה בין ההורים, יכריע בית המשפט/ בית הדין הרבני בנושא המשמורת והסדרי הראייה, ולצורך כך יעזר בפקידי סעד אשר יפגשו את ההורים ואת הילדים ויתנו את המלצתם.
בד בבד עם מגמת גדילת מעורבות אבות בגידול ילדיהם, חלו שינויים גם בטרמינולוגיה המקובלת על ידי חלק מאנשי המקצוע בתחום וגם על ידי בית המשפט ובמקרים רבים לא נקבע כלל הורה משמורן ונעשה שימוש במונחים חלופיים כמו "אחריות הורית משותפת".
למונח "משמורת" ניתנת לעיתים פרשנות על ידי בני זוג לפיה ההורה שיקבל משמורת על הילדים, יגדל ויחנך את הילדים ויהיה אחראי בלעדי לקבל החלטות מהותיות בנוגע לילדים כגון מקום מגורים, מוסדות החינוך בהם ילמדו, קבלת טיפול רפואי ועוד. פרשנות זו מוטעית מיסודה וזאת מאחר ועל פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב -1962 שני ההורים הינם אפוטרופסים טבעיים של ילדיהם הקטינים ועליהם החובה לקבל החלטות הנוגעות לקטינים במשותף וזאת בלי קשר לזהות ההורה המשמורן.
אז מהי בעצם משמורת?
המונח "משמורת" מתייחס לרוב לבית המרכזי בו הקטין שוהה הגם שהדבר איננו מחוייב המציאות. מכאן, שהמונח "משמורת משותפת" מתייחס לרוב למצבים בו הקטין נמצא זמנים שווים או כמעט שווים בשני הבתים. ההורה המשמורן לרוב יקבל את קצבת המוסד לביטוח לאומי עבור הקטין ויהיה זכאי להקלות מסויימות במיסים לאחר הגירושין, אך אין להורה המשמורן סמכות להכריע לבדו בעניינים מהותיים הנוגעים לקטין. מכאן, שהגדרת הורה מסוים כהורה משמורן איננה משמעותית כפי שטועים לחשוב.